נולדתי ב 10.01.1970 בת"א, לאמי נעמי שמר ז"ל ולאבי מרדכי הורוביץ.
אחותי הגדולה ללי, עזבה את הבית כשהייתי בן 5, ולמעשה גדלתי כבן יחיד להורים מבוגרים.
חוויית הילדות שלי כילד מופנם המעריץ את החופש והפראות של בני דודיו מכנרת מתוארת בשיר "נבחרת הכדורמים של עמק הירדן" מתוך התקליט "מנסה ספר".
מבחינה מוזיקלית, אמי עשתה נסיון להפעיל עלי את מכבש החינוך הקלאסי שהיא עברה בילדותה, ושלחה אותי לשיעורי פסנתר אצל אאידה ז"ל, אמו הקפדנית של הפסנתרן דניאל ברנבוים.
החזקתי מעמד שנה, ומאז אני אוטודידקט.
בכל זאת, המוזיקה הקלאסית השפיעה עלי, בעיקר דרך ה"פסנתר המושווה" של באך, שאמי הייתה מנגנת, ונדמה לי ששומעים את ההשפעה הזו למשל בפזמון של "רנה" וב- Line של הפתיחה שנכתב יחד עם השיר,כמו גם בלחן של "שיר לא מסובך" החותם את "זמן אמת", ועוד.
חברי הילדות שלי היו בעיקר ספרים שהרחיבו את עולמי אל מעבר לגבולות החדר שגדלתי בו.
על גיל הנעורים, שהוא אובר-רייטד בעיניי, הייתי מדלג בשמחה (חוץ מהתקליטים של rush, beatles, pink floyd ו- Keith Jarrett). ב 1987התגייסתי לקורס טיס.
בצבא, דרך חברי הטוב עד היום, דודו פלנר, הכרתי את השירים של מאיר אריאל ז"ל, והתחלתי לשמוע גם story tellers מהעולם, בעיקר את ז'ורז' בראסנס ורנדי ניומן.
לתקופת השירות הצבאי שייך השיר האהוב עלי ביותר מתוך "מנסה ספר" - "החדר של סבתא".
את הצבא סיימתי בתור מטיס מזל"טים בבסיס קטן של חיל המודיעין בצפון, לשם גם הייתה שולחת אותי למילואים קצינת השלישות סיגל נחמיאס, שהשיר הנושא את שמה היה הראשון שהוצאתי לימים לרדיו:
"כך וכך ימים הסכים לתת לי אלוהים וכבר שלושים לקחה סיגל נחמיאס - מה את ומי את?".
אחרי הצבא עבדתי במפעל לכלי מיטה כסבל ופועל מחסן. גרתי בת"א וחסכתי כסף לטיול של חצי שנה בארה"ב וקנדה. בעקבות שבוע של פסטיבל ג'אז אליו הגעתי במקרה, בעיר ואנקובר בקנדה, החלטתי ללמוד מוזיקה כשאחזור לארץ.
אחרי הטיול נרשמתי ל"רימון" והתכוונתי ללמוד פסנתרנות ג'אז במשך שנה. בסופו של דבר הקדשתי שלוש שנים לאימוני פסנתר ועבודות מזדמנות ביום, ולמה שיש לעיר הגדולה להציע בלילה.
ב"רימון" פגשתי את אמיר וינצ'י, הגיטריסט של "איזי והפתולוגים" והתחלנו להופיע ביחד עם שירים שלי, וכמובן גם את יהודה עדר שהאמין בכתיבה שלי, הביא אותי לחברת התקליטים "הליקון", והפיק את האלבום הראשון שנקרא "יאללה ביי" (1998).
אני מוכרח להגיד משהו על השם הזה, שהיום קשה לי איתו כשם של תקליט. בשנות התשעים הדבר הבולט ביותר במוזיקה הישראלית היו "החברים של נטאשה", שהיו להקה גאונית.
הסמל שלהם היה איש שעומד להתאבד, והדיכאון היה חזק באופנה. המוזיקה הישראלית שבאה בעקבות "נטאשה", וניסתה לחקות אותם, הפכה בעיני לתערובת של רחמים עצמיים ופדאל דיסטורשן,
ו"יאללה ביי" היה מין סטייטמנט של אנטי רחמים עצמיים. מהבחינה הזו, בשם הקצת מטופש הזה, הייתה לפחות איזושהי קריאת תיגר.
בסוף תקופת "רימון" הכרתי את אישתי, הזמרת תמר גלעדי, שבשנת 2000 כתבתי והלחנתי את שיר הנושא באלבום הבכורה שלה "האהבה מתה", שזכה בתואר שיר השנה של אקו"ם.
בתקופה הזו, כשכבר הייתי אבא לילד, עבדתי בחברת סטארט-אפ במשך היום והמוזיקה נדחקה ללילות.
התסכול מחיים כאלה נמצא כולו בתוך האלבום "רנה" (2001), בשירים כמו "כסף", "מתגעגע", "במקביל" והשיר האהוב עלי באלבום – "עיר גדולה".
את הצלחת השיר "רנה" ברדיו רציתי לנצל לסיבוב הופעות, והקמתי את הלהקה איתה ניגנתי שש שנים:
עובד אפרת – בס, מוטי מזרחי – תופים, יניב דדון – גיטרה ואני בפסנתר ושירה (בשנתיים הראשונות ובתקליט "מנסה ספר" ניגן איתנו הבסיסט הנפלא שחם אוחנה).
אחרי שהתייאשתי ממשרדי הבוקינג הגדולים, שהופעות קטנות לקהל שרוכש כרטיסים לא עניינו אותם - בטח לא בשיא האינתיפאדה השנייה - קניתי את ה"מכונה האצילית" – מיצובישי L300 מודל 92', ואיתה הסתובבנו בכוחות עצמנו בכל הארץ וביצענו כמאתיים הופעות יחד.
האווירה והגיבוש של הלהקה בהופעות האלה הולידה את השיר "שווה לחיות" ואת כל התקליט "מנסה ספר" (2004), שיצא בלייבל "בארבי רקורדס".
ב"מנסה ספר", שלא זכה להצלחה מסחרית או רדיופונית, לא הייתי משנה היום צליל אחד, והוא עדיין אלבום מיוחד בעיני גם מבחינת כתיבה, וגם בגלל התיעוד המוזיקלי של התקופה בה חייתי
"חיי להקה".
חוץ מהעבודה על האלבומים שלי, אני אוהב מאד לכתוב לאחרים. בין השאר שיתפתי פעולה עם חוה אלברשטיין - "קוקוס" (2004), ועם ארקדי דוכין - "סעי אליו" (2005).
ב- 2007 יצא האלבום "זמן אמת" בחברת "התו השמיני".
"זמן אמת" נקרא כך מפני שהוא נכתב בתקופת המחלה והפרידה של אמי מהעולם, ושלנו ממנה. התהליך הזה מתואר בשיר השני באלבום: "כל מי שאת". אהבתי לקרוא את מה שכתבה על האלבום תימורה לסינגר,
כי אני חושב שהיא הבינה משהו מאוד נכון על היצירה שלי: לפני עשר שנים בערך, כשחיפשתי מפיק מוזיקלי ל"רנה" - הגעתי לעובד אפרת. עובד בא מגישה כוחנית למוזיקה (להקת "הקליק"), ואני חיפשתי לשבור את התדמית הקלילה מדיי ש"יאללה ביי" יצר.
הגעתי לביתו בכפר ויתקין ואחרי הקפה והסמול טוק, התחלתי להשמיע לו שירים חדשים עם גיטרה אקוסטית, אבל כשהרגשתי שהוא לא ממש מקשיב, עצרתי באמצע שיר ואמרתי לו: "אני קולט שאתה מחפש איפה פה הדיסטורשן - ואני מודיע לך שהדיסטורשן אצלי הוא במילים.
עכשיו תקשיב מההתחלה". האמירה הזו חיברה בינינו לשבע שנים, שניים וחצי אלבומים, ומאות הופעות עם הלהקה.
ולמי שרוצה לקרוא את זה במילים של תימורה, הנה הביקורת שלה על "זמן אמת": http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3430364,00.html
ב - 2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", כתבתי את השיר "רקפות בין הסלעים". ביצעתי אותו לראשונה, בהופעה במקלט בבאר שבע. ההופעה הזו שודרה ברשת ג'. הביצוע הראשוני הזה , שנולד כמה דקות לפני ההופעה כשיא-יא כהן אהרונוב מלווה אותי באופן ספונטני באקוסטית וקולות,
החל להיות מושמע ברדיו, ונוצר הצורך בתיעוד עם סאונד קצת יותר טוב. מי שהתגייס למשימה היה יא-יא, שהזמין אותי באותה שבת 10.1.09 - יום הולדתי ה-39, לאולפן הביתי שלו. למחרת השיר הגיע לרדיו ודרכו לאנשים - הלוחמים ובני משפחותיהם - שעליהם הוא נכתב.
"רקפות בין הסלעים" יכלל ב"אלבום 5", ויוקדש לזכרו של סרן עומר רובינוביץ' ז"ל, שנפל במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ושהוריו בחרו לצטט את השיר על מצבתו.
את אלבום 5, הקלטתי עם המפיק המוזיקלי אסי איילון. החיבור המוזיקלי בינינו לא מובן מאליו , ונולד במקרה (אפשר לקרוא על זה בבלוג) - אסי ואני באים מכיוונים מוזיקליים שונים, אבל דווקא בגלל זה עפו באולפן ניצוצות ושירים רבים נולדו תוך כדי ההקלטות.
בזמן שאני כותב את השורות האלה (פברואר 2010), הסינגל הראשון "לגמור כמו ברנר" יצא לרדיו. בחודשים הקרובים יצא לאור האלבום השלם, ותוכלו לשפוט אותו בעצמכם.
בחיים האישיים אני היום בן 40, אבא לניר(13) איה (8) ואורי (3 חודשים), חי בתל אביב, מלמד ב"רימון" , ומתפרנס בעיקר מהופעות, לבד, עם הרכב, או עם יוצרים מתחומים שונים שאני מעריך כמו העיתונאי ג'קי לוי והסופר אסף ענברי.
אני מאמין שבמציאות של שוק המוזיקה בארץ, אין תחליף למפגש בלתי אמצעי של אמן וקהל. רק שם - בהופעות - המוזיקה חיה באמת, וכל שיר יכול להגיע לאנשים שלהם הוא מתאים ולהפוך לחלק מחייהם.
שם - על הדרך - אני מקווה שיצא לנו להיפגש.
אריאל
נולדתי ב 10.01.1970 בת"א, לאמי נעמי שמר ולאבי מרדכי הורוביץ זכרם לברכה.
אחותי הגדולה ללי, עזבה את הבית כשהייתי בן 5, ולמעשה גדלתי כבן יחיד להורים מבוגרים.
חוויית הילדות שלי כילד מופנם המעריץ את החופש והפראות של בני דודיו מכנרת מתוארת בשיר "נבחרת הכדורמים של עמק הירדן" מתוך התקליט "מנסה ספר".
מבחינה מוזיקלית, אמי עשתה נסיון להפעיל עלי את מכבש החינוך הקלאסי שהיא עברה בילדותה, ושלחה אותי לשיעורי פסנתר אצל אמו הקפדנית של הפסנתרן דניאל ברנבוים.
החזקתי מעמד שנה, ומאז אני אוטודידקט.
בכל זאת, המוזיקה הקלאסית השפיעה עלי, בעיקר דרך ה"פסנתר המושווה" של באך, שאמי הייתה מנגנת, ונדמה לי ששומעים את ההשפעה הזו למשל בפזמון של "רנה" וב- Line של הפתיחה שנכתב יחד עם השיר,כמו גם בלחן של "שיר לא מסובך" החותם את "זמן אמת", ועוד.
למרות שהייתי שחקן נלהב של כדורגל ופריזבי ב"מגרש" שבין המכוניות בשכונה, חברי הילדות שלי היו בעיקר ספרים שהרחיבו את עולמי אל מעבר לגבולות החדר שגדלתי בו,
על גיל הנעורים, שהוא אובר-רייטד בעיניי, הייתי מדלג בשמחה (חוץ מהתקליטים של rush, beatles, pink floyd ו- Keith Jarrett ומשבט "אביב" ששרצתי בו כמדריך חמישיות מורעל).
ב 1987התגייסתי לקורס טיס.
בצבא, דרך חברי הטוב עד היום, דודו פלנר, הכרתי את השירים של מאיר אריאל והתחלתי לשמוע גם story tellers מהעולם, בעיקר את ז'ורז' בראסנס ורנדי ניומן.
לתקופת השירות הצבאי שייך השיר האהוב עלי ביותר מתוך "מנסה ספר" - "החדר של סבתא".
את הצבא סיימתי בתור מטיס מזל"טים בבסיס קטן של חיל המודיעין בצפון, לשם גם הייתה שולחת אותי למילואים קצינת השלישות סיגל נחמיאס, שהשיר הנושא את שמה היה הראשון שהוצאתי לימים לרדיו:
"כך וכך ימים הסכים לתת לי אלוהים וכבר שלושים לקחה סיגל נחמיאס - מה את ומי את?".
אחרי הצבא עבדתי במפעל לכלי מיטה כסבל ופועל מחסן. גרתי בת"א וחסכתי כסף לטיול של חצי שנה בארה"ב וקנדה. בעקבות שבוע של פסטיבל ג'אז אליו הגעתי במקרה, בעיר ואנקובר בקנדה, החלטתי ללמוד מוזיקה כשאחזור לארץ.
אחרי הטיול נרשמתי ל"רימון" והתכוונתי ללמוד פסנתרנות ג'אז במשך שנה. בסופו של דבר הקדשתי שלוש שנים לאימוני פסנתר ועבודות מזדמנות ביום, ולמה שיש לעיר הגדולה להציע בלילה.
ב"רימון" פגשתי את אמיר וינצ'י, הגיטריסט של "איזי והפתולוגים" והתחלנו להופיע ביחד עם שירים שלי, וכמובן גם את יהודה עדר שהאמין בכתיבה שלי, הביא אותי לחברת התקליטים "הליקון", והפיק את האלבום הראשון שנקרא "יאללה ביי" (1998).
אני מוכרח להגיד משהו על השם הזה, שהיום קשה לי איתו כשם של תקליט. בשנות התשעים הדבר הבולט ביותר במוזיקה הישראלית היו "החברים של נטאשה", שהיו להקה גאונית.
הסמל שלהם היה איש שעומד להתאבד, והדיכאון היה חזק באופנה. המוזיקה הישראלית שבאה בעקבות "נטאשה", וניסתה לחקות אותם, הפכה בעיני לתערובת של רחמים עצמיים ופדאל דיסטורשן,
ו"יאללה ביי" היה מין סטייטמנט של אנטי רחמים עצמיים. מהבחינה הזו, בשם הקצת מטופש הזה, הייתה לפחות איזושהי קריאת תיגר.
בסוף תקופת "רימון" הכרתי את אישתי, הזמרת תמר גלעדי, שבשנת 2000 כתבתי והלחנתי את שיר הנושא באלבום הבכורה שלה "האהבה מתה", שזכה בתואר שיר השנה של אקו"ם.
בתקופה הזו, כשכבר הייתי אבא לילד, עבדתי בחברת סטארט-אפ במשך היום והמוזיקה נדחקה ללילות.
התסכול מחיים כאלה נמצא כולו בתוך האלבום "רנה" (2001), בשירים כמו "כסף", "מתגעגע", "במקביל" והשיר האהוב עלי באלבום – "עיר גדולה".
את הצלחת השיר "רנה" ברדיו רציתי לנצל לסיבוב הופעות, והקמתי את הלהקה איתה ניגנתי שש שנים:
עובד אפרת – בס, מוטי מזרחי – תופים, יניב דדון – גיטרה ואני בפסנתר ושירה (בשנתיים הראשונות ובתקליט "מנסה ספר" ניגן איתנו הבסיסט הנפלא שחם אוחנה).
אחרי שהתייאשתי ממשרדי הבוקינג הגדולים, שהופעות קטנות לקהל שרוכש כרטיסים לא עניינו אותם - בטח לא בשיא האינתיפאדה השנייה - קניתי את ה"מכונה האצילית" – מיצובישי L300 מודל 92', ואיתה הסתובבנו בכוחות עצמנו בכל הארץ וביצענו כמאתיים הופעות יחד.
האווירה והגיבוש של הלהקה בהופעות האלה הולידה את השיר "שווה לחיות" ואת כל התקליט "מנסה ספר" (2004), שיצא בלייבל "בארבי רקורדס".
ב"מנסה ספר", שלא זכה להצלחה מסחרית או רדיופונית, לא הייתי משנה היום צליל אחד, והוא עדיין אלבום מיוחד בעיני גם מבחינת כתיבה, וגם בגלל התיעוד המוזיקלי של התקופה בה חייתי "חיי להקה".
חוץ מהעבודה על האלבומים שלי, אני אוהב מאד לכתוב לאחרים. בין השאר שיתפתי פעולה עם חוה אלברשטיין - "קוקוס" (2004), ועם ארקדי דוכין - "סעי אליו" (2005).
ב- 2007 יצא האלבום "זמן אמת" בחברת "התו השמיני".
"זמן אמת" נקרא כך מפני שהוא נכתב בתקופת המחלה והפרידה של אמי מהעולם, ושלנו ממנה. התהליך הזה מתואר בשיר השני באלבום: "כל מי שאת".
ב - 2009, בזמן מבצע "עופרת יצוקה", כתבתי את השיר "רקפות בין הסלעים". ביצעתי אותו לראשונה, בהופעה במקלט בבאר שבע. ההופעה הזו שודרה ברשת ג'. הביצוע הראשוני הזה , שנולד כמה דקות לפני ההופעה כשיא-יא כהן אהרונוב מלווה אותי באופן ספונטני באקוסטית וקולות, החל להיות מושמע ברדיו, ונוצר הצורך בתיעוד עם סאונד קצת יותר טוב. מי שהתגייס למשימה היה יא-יא, שהזמין אותי באותה שבת 10.1.09 - יום הולדתי ה-39, לאולפן הביתי שלו. למחרת השיר הגיע לרדיו ודרכו לאנשים - הלוחמים ובני משפחותיהם - שעליהם הוא נכתב.
"רקפות בין הסלעים" נכלל ב"אלבום 5" שיצא שנה אחרכך והוקדש לזכרו של סרן עומר רובינוביץ' ז"ל, שנפל במהלך מבצע "עופרת יצוקה", ושהוריו בחרו לצטט את השיר על מצבתו.
שנת 2013 היתה מיוחדת בשבילי כאמן. לאחר פטירתו של אבי, התחלנו אחותי ואני לפנות את בית ההורים. זכיתי בהורים מיוחדים במינם והתהליך הזה הפגיש אותי פנים אל פנים עם כל המטען התרבותי של שניהם והוליד את אלבום הקונספט "הגיבורים שלי", שהוקדש כולו לגיבורים ידועים או אלמונים, שהשפיעו על החיים בארץ או על חיי. מהאלבום הזה אני אוהב במיוחד את השירים "סלון קטרינג" על אבא קובנר ואת"המכתב של רבקה לנעמי" .
ב2015 - בזמן מבצע צוק איתן, כאבתי והתרגשתי למראה לוויית ההמונים הספונטנית שנערכה לחייל הבודד שון כרמלי, שנפל בזמן מבצע "צוק איתן". התוצאה היתה השיר "עשרים אלף איש" שיוקדש לזכרו של שון באלבום שסיימתי עכשיו להקליט (סוף 2017)
בחיים האישיים אני היום בן 47, נשוי לתמר, אבא לניר, איה, ואורי, חי בתל אביב, מלמד ב"רימון" יזמתי ואני מנהל את "פרויקט האני האחר", פרויקט שיקום לפגועי נפש , בשיתוף "רימון" ומרכז "חירם" ומתפרנס בעיקר מהופעות.
שם - בהופעות - המוזיקה חיה באמת, ושם אני מקווה שיצא לנו להיפגש.
